טיפול בחסימת דרכי דמעות בילדים

מתי צריך לנתח?

חסימת דרכי דמעות בילדים היא תופעה מאוד שכיחה. היא תופיע ב5%-30% מהילודים (לעיתים כבר בימים הראשונים לחיים) ובמרבית במקרים חולפת מעצמה עד גיל שנה.

 

החסימה היא של מערכת הניקוז של הדמעות ותתבטא בהפרשות ודמעת (נזילה של דמעות לא במצב של בכי), ללא אודם ניכר של העיניים.

 

מקובל כי עד גיל שנה אין צורך בהתערבות כירורגית והסיכוי כי התופעה תחלוף מאליה הוא גבוה. עד 90% מהמקרים של חסימת דרכי דמעות יחלפו ספונטנית עד גיל שנה.

במהלך התקופה הזו מומלץ לנקות את ההפרשות עם מים פושרים. ניתן גם להוסיף עיסויים. הדרך הנכונה לבצוע העיסוי היא הפעלת לחץ עדין באזור שבין העין לאף תוך העברת האצבע מלמעלה כלפי מטה.

לעיתים בחודשים הראשונים ניתן לנסות ולפתוח את החסימה על ידי הפעלת לחץ רב יותר באזור. פעולה זו צריכה להתבצע על ידי רופא עיניים. חשוב לציין כי היא לא מתוארת כדרך מקובלת באף ספר ויעילותה מוטלת בספק.

סביב גיל 13 חודשים הסיכוי כי התופעה החסימה תפתח מאליה הוא נמוך ואז יש מקום להתערבות ניתוחית.

הניתוחים נעשים תמיד בהרדמה כללית במסגרת של אשפוז יום, כלומר אין צורך באשפוז לפני או אחרי הניתוח.

סביב גיל 13 חודשים ועד גיל שנתיים נעשית פעולה של הרחבת דרכי הדמעות ושטיפתן. פעולה זו לוקחת מספר דקות ויעילה מאוד. חשוב לציין כי ככל שנעשית יותר קרוב לגיל 13 חודשים, יש סיכוי טוב יותר כי מערכת ניקוז דרכי הדמעות תישאר פתוחה. סביב גיל 13 חודשים מדובר בסיכוי של 80%-90% וסיכוי זה יורד עד גיל שנתיים. מקובל לומר כי סביב גיל שנתיים הסיכוי כי מערכת ניקוז שנפתחה תישאר פתוחה אחרי הרחבה פשוטה עומד על 50%-60%.

סביב גיל שנתיים ההמלצה היא לבצע פעולה אחרת שכן מערכת הניקוז כבר פחות גמישה וזקוקה ל"יותר שכנוע".

יש שתי פרוצדורות אותן ניתן לבצע. האחת היא הרחבת דרכי הדמעות בעזרת בלון והשניה החדרת צינוריות למערכת הניקוז.

הרחבת דרכי דמעות עם בלון תוארה כבר בסוף שנות התשעים ומשמשת להרחבת דרכי דמעות בילדים. בפעולה זו מרחיבים את דרכי הדמעות כמו בהרחבה הראשונית אך לאחר בצוע ההרחבה מחדירים מרחיב שבקצהו בלון. לאחר מיקום הבלון במקום המומלץ, המערכת מחוברת לברז ומערכת למדידת לחץ. בעזרת מערכת זו ניתן לנפח את הבלון ללחץ גבוה בצורה מבוקרת (מומלץ להגיע ל8 אטמוספרות). הפתיחה נעשית בשני אזורים ומספר פעמים לפי פרוטוקול שנבדק מחקרית. עבודות אשר בדקו יעילות של פעולה זו הראו כ-80 אחוזי הצלחה בפתיחת מערכת ניקוז הדמעות בילדים בני 18-48 חודשים.

פעולה נוספת אשר ניתן לבצע היא הרחבת המערכת והשחלת צינוריות סיליקון. הצינוריות עוברות מהפונקטום לכיוון האף. יש להשאיר את הצינוריות במערכת למספר חודשים (עד 6 חודשים) ואז לשלוף את הצינורית. השליפה לעיתים נעשית גם היא בהרדמה כללית. הדמעת בדרך כלל תמשך כל עוד הצינוריות יהיה במערכת ותחלוף אחרי הוצאת הצינורית. גם כאן מקובל לצטט אחוזי הצלחה של כ 80% בגילאים האמורים.

לא ברור איזה משתי האפשרויות טובה יותר אך הבלון נחשב לפעולה פשוטה יותר מכיון שאין צורך במעורבות של האף. לאור האמור לעיל מקובל לבצע קודם כל פתיחת דרכי דמעות הכוללת הרחבה ושטיפה של מערכת הניקוז זאת כמובן אם האבחנה נעשית עד גיל שנתיים ועדיף מוקדם יותר.

במידה וזו לא צלחה או שהאבחנה נעשית אחרי גיל שנתיים ולפני גיל 4 שנים, כדאי להתקדם לפתיחת דרכי דמעות עם בלון.

את האופציה של פתיחת דרכי דמעות בעזרת צינוריות סיליקון אני מעדיפה להשאיר כאפשרות אחרונה במקרים בהם סימני החסימה ממשכים למרות בצוע הרחבה פשוטה של המערכת והרחבה בעזרת בלון.

הרחבת המערכת עם צינוריות תהיה הבחירה הראשונה כאשר מדובר בילד או ילדה אשר אובחנו סביב גיל 4 שנים.

במידה ודוחים את הטיפול לגיל 5 שנים או שכל האופציות הטיפוליות שתוארו נכשלו, הפתרון הוא ניתוח היוצר מעקף. הניתוח הנקרא dacryocystorhinostomy  או בקיצור DCR מבוצע על ידי אוקולופלסטיקאים (רופאי עיניים מומחים בעפעפיים וארובה). בניתוח זה מוותרים על מערכת הניקוז האנטומית ומחברים ישירות בין שק הדמעות לרירית האף. פעולה זו נעשית דרך חתך עורי או בצורה אנדוסקופית דרך האף. פעולה זו יכולה להתבצע גם בבגרות (בכל גיל בעצם).

תמיד הורים שואלים אותי "אז מה לעשות?" והתשובה היא לא חד משמעית. חסימת דרכי דמעות מפריעה בעיקר לאיכות החיים. היא לא פוגעת בבריאות בדרך כלל וגם לא בראיה. שני משפטים אלו צריכים להאמר בהסתייגות. חסימת דרכי דמעות בדרך כלל לא תיצור שום בעיה רפואית אבל כן תתבטא בהפרשות חוזרות ודמעת אשר יכולים ליצור גירוי ואודם בעפעפיים. מעבר לכך במקרים נדירים יכולה להתפתח דלקת של שק הדמעות אשר מחייבת טיפול אנטיביוטי סיסטמי (כלומר דרך הפה ולעיתים נדירות דרך הוריד). לגבי הפרעה לראיה- מקובל לחשוב שאין השפעה על ההתפתחות הראיתית אך בשנים האחרונות פורסמו מספר עבודות אשא ניסו לקשור בין התפתחות של עין עצלה לבין חסימת דרכי דמעות. אמיתות קשר זה עדיין לא ברור.

כך שאם ההורים חוששים מאוד מבצוע הרדמה וניתוח, ניתן לדחות את ההחלטה הטיפולית כל עוד ההשלכות מוסברות וידועות. מאידך יש לזכור שהליך פשוט יחסית אשר נעשה בילדות מוקדמות יכול לחסוך חוסר נוחות אשר יכולה להיות משמעותית בגילאים בוגרים יותר.

© 2018 כל הזכויות שמורות לד״ר יונינה רון

האתר נבנה ע״י ענת בילינסון

ד״ר יונינה רון - לוגו

קביעת תור