ניגריה - נקודת מבט של רופאת עיניים

ניגריה, בעיני, היא ארץ קשה, שחורה, חמה שעוטפת בחיוך את מי שבוחרת לגשת.

היא לא ארץ הבחירה, היא לא מתמסרת, היא לא מלטפת ולחלוטין לא מפנקת אבל היא מעניקה.

היא דורשת ממך לפתוח את העיניים והלב ומעניקה הזדמנות להביט פנימה לנשמה שלה ושלך.

ההתבוננות היא מורכבת ומגלה רבדים של צבעים, השחור השולט שבלע את כל הצבעים מתפרק אט אט לאינסוף גוונים.

העין האנושית יכולה לראות היטב בחושך אך נדרשת לכך סבלנות. אם תכנסי לחדר חשוך ותמתיני, אם הזמן יעבור מבלי שתתפתי לרוץ החוצה לאור, לאט לאט יחלו הדברים להתבהר. הנשימה תשקוט, הנפש תתרגל ואינסוף גוונים של שחור יהפכו במעטה קסם לבליל של רגשות, טעמים, קולות, ריחות.

ניגריה נמצאת במערב אפריקה ואנו נסענו לאזורה המזרחי, למדינת טרבה (מדינה מתוך 36 מדינות המרכיבות את ניגריה) ומונה 3 מיליון וחצי תושבים (מתוך כ 200 מיליון). אבל בעיני המתבוננת מדובר בעולם ומלואו. נשים, גברים, ילדים המתבוננים אליך בעיניים שואלות. מה לאשה, לבנה, כאן, מה בדיוק באת לעשות ומה תוכלי לשנות?

נשים יפות, לבושות שמלות ססגניות, עיניים לבנות בתוך מסגרת שחורה מתבוננות, בוחנות, מנסות לראות עולמות רחוקים ולהבין האם המשותף עולה על השוני. האם ניתן להתבונן מעבר לצבע, מעבר לתרבות, מעבר לדת והתאחד ולו רק לתקופה קצרה כי הרי אנו נשים עם מטען גנטי כמעט זהה. אמנם שני צדי הקשת משני קצוות של עולם שגורל הפגיש ולו לרגע, אבל האם הרגע ישנה חיים וגורלות.

המשלחת שלנו עוצבה מתוך שליחות של שניים נפלאים. רועי טל ואלון שמשי, מחברת מיראי, שיחד יוצרים בניגריה מציאות בה האדמה הצחיחה מצליחה לגדל חיים, אוכל, תקווה. איתנו הם בקשו להביא גם רפואה. בדרכם הנעימה והברורה הם מלווים, מסבירים ומאירים את כל המורכב הזה. מאפשרים לנו לגשת, יוצרים גשר, מצמצמים את הפער כדי שגם למטפלים וגם למטופלים יהיה בטוח יותר לגעת.

המשלחת, אשר יצאה מטעם עמותת "עין מציון" בראשותו של נתי מרכוס (מייסד העמותה), מנתה רופא (דר' שמואל לברטובסקי, מומחה באוקולופלסטיקה והמנהל הפורש של מחלקת העיניים בבית חולים ברזילי, אשקלון), רופאה (דר' יונינה רון, מומחית ברפואת עיניים ילדים ופזילה, בית חולים רמב'ם, חיפה) ואחות (הגב, אולגה שטרית, בית חולים ברזילי, אשקלון). מטרתינו: ביצוע ניתוחים לתיקון בעיות עפעפיים, ארובה כולל גידולים למיניהם, ניתוחים לתיקון פזילה ובדיקות של ילדים בשאלה של גורמי סיכון לעין עצלה.

אנו מגיעים לבית החולים, שם מחכים לנו אנשי צוות מלאי רצון לעזור. נשים וגברים שצמחו מתוך המקום ובחרו ללמוד מקצוע. רופאים, גברים, וצוות סיעודי, שם כבר יש גם נשים, חזקות.

המסדרון והחצר מלא מטופלים אשר הגיעו מקרוב ומרחוק. הם שמעו ברדיו על המשלחת ובאים לבקש עזרה, עצה. כשמתבוננים סביב על המבנים והתשתיות קשה להבין כיצד ניתן להפיץ את השמועה אך ההסבר מגיע. התקשורת הסלולרית והרדיו, גם כאן, הגיעו כבר כמעט לכל מקום. מים וחשמל עוד לא.

חלקם עם תלונות פשוטות, חלקם עם תלונות מורכבות. אנו מדברים, שואלים, בודקים ומחליטים, מי כן ומי לא. מי זקוק לעזרה ומי לא, למי נוכל לעזור ולמי לא.

לרגעים עולות תחושות קשות, מי אנחנו שנקבע ונעצב גורלות. הלב רוצה לעטוף את כולם, לעיתים אפילו לזעוק אבל אז מגיעה בת קול שאומרת: "את אפריקה לא ניתן לשנות, אבל אפריקה עלולה לשנות אותך".

שלושה ימים וחצי של בדיקות וניתוחים. אחד יוצא ואחר בא. גבר מבוגר, מרשים וגבוה עם סרטן בעפעפיים, בחורה עם פזילה אשר נחושה לשנות את מראה העיניים שלה, אשה שסרטן תפס את כל עינה וזקוקה לניתוח בו יוצא כל תוכן הארובה להצלת חייה, ילדה עם פזילה שאם לא תנותח תפתח עין עצלה ועוד ועוד מקרים. בין לבין נעצר הכל ולחדר מובהלת יולדת- ניתוח קיסרי- חווית בראשית שמאחדת את כלל האנושות. יצור חדש שנברא ומביא איתו תקווה חדשה. ושוב חוזרים לעשיה.

פתאום חושך, החשמל הופסק, חוויה יומיומית בניגריה, ואנו מה? מגלים שפנס ראש אחד יכול לשנות מהלכים, יכול לאפשר להמשיך בחשכה ואיתו נדלקים סביבנו עוד ועוד פנסים.

אחד ממחזיקי הפנסים, דוד אושקו, בנו של מושל המדינה. הוא ואביו גייסו את כל המשאבים על מנת לאפשר לנו להגיע ולעבוד וגם שנדרש להחזיק פנס הם שם, תומכים עם חיוך.

בכל ערב חוזרים למלון, כן יש שם מלון, צנוע, נעים, שנותן לעיניים וללב לנוח, לצבור כוחות כדי להמשיך הלאה. האוכל פשוט אך מזין, המקלחת מרעננת והאנשים אדיבים. את מגלה שגם בתנאים רחוקים מאלו להם את מורגלת בבית ניתן להסתדר אך גם להבין מה שפר גורלך.

הגיע הרגע להפרד, כבר כולנו אחד, מקומיים ואורחים, שחורים ולבנים, גברים ונשים, עצובים על הפרידה, מקווים להתראות שוב.

ולפני פרידה עוד ילד אחד, בן 12 שנים מגיע עם אמו המודאגות, עיניו מודלקות, מגרדות, לא נותנות מנוח. דר' לברטובסקי פוסק, "טרכומה! אילו רק היה לנו אנטיביוטיקה היינו משנים גורלות". תרופה שבעולמות שלך היא ברורה ונגישה, שם משולה לזהב. פתאום נפתחת מזוודה והאוצר נמצא! נזרק למזוודה עוד בישראל ברגע של תהייה. רגע ששינה גורל של ילד.

כך אנו עוזבים את אפריקה, אבל היא לא עוזבת אותנו. מלווה, משנה תפיסות עולם ויוצרת געגוע. השחור הוא אינסוף צבעים ורגשות שנעטפים יחדיו בבד ססגוני ומקבלים מקום של כבוד בלב.